ר"ן על כתובות ס״ג

1 וקי"ל כחנן דאמר תשבע לבסוף ולא תשבע בתחלה הילכך כשב"ד פוסקין מזונות לאשת איש אינה צריכה שבועה ומשמע שאף באלמנה הדין כן שתשבע לבסוף ולא תשבע בתחילה ואחרים אמרו דדוקא באשת איש אבל אלמנה תשבע בתחלה ובסוף והרמב"ן הכריע דדין אלמנה כאשת איש מדאמרי' בפרק השולח דף לה. ההיא דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא אמר לה מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא ואבא מארי לא מגבי כתובה לארמלתא אמרה ליה הב לי מזוני א"ל מזוני נמי לית ליך דאמר ר"י אמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות אמרה אפכוה לכורסייא כבי תרי עבדת לי. כלומר כחומריה דרב וכחומריה דשמואל. ואם כדברי האומר דאלמנה תשבע בתחילה ולבסוף היכי אמר לה מזוני נמי לית ליך מדר"י אמר שמואל דמשמע דרב לא מודה בהא ואיהי נמי אמאי אמרה ליה כבי תרי עבדת לי דהא כולה כרב עבדא דכיון דלא משביעינן לה מזוני נמי לית לה דהא בעיא אשתבועי וכי היכי דלא מגבי רב כתובה לארמלתא ה"נ לית לן לאגבויי מזוני אלא ש"מ דלמזוני לא בעיא שבועה מתחלה בין באלמנה בין באשת איש. ולי מהא לא איריא דאפשר דאין ה"נ דהוי מצי אמר דמזוני נמי לית לה מדרב אלא דאי הוה אמר הכי הוה משמע דדוקא משום שבועה הא לאו הכי אית לה מזוני והוה משמע דבקופצת אית לה וליתא דכיון שתבעה כתובתה הפסידה מזונות לגמרי ואיהי נמי לפום מאי דאמר לה אהדרה ליה כבי תרי עבדית לי ומיהא משמעתין משמע הכי דלא שנא אלמנה ול"ש אשת איש דהא אקשינן בגמ' אדשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לאשת איש ממתני' דתנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה ותרגמה שמואל בששמעו בו שמת ואע"ג דלית הלכתא כשמואל אפ"ה שמעינן מינה דאלמנה אינה נשבעת בתחלה וק"ו הדברים דהא אפי' לשמואל דאמר דאין פוסקין מזונות לאשת איש מודה שפוסקין לאלמנה בלא שבועה לחנן כ"ש לרב דאמר פוסקין אפילו לאשת איש שפוסקין לאלמנה בלא שבועה כחנן וקיימא לן כוותיה:

2 מתני' מי שהלך למדינת הים כו' חנן אומר אבד את מעותיו. שלא אמרתי לך הלויני ואני אפרע אבל אם הלוה את האשה מעות על מנת שתשלם לו תובעה והיא תובעת לבעל וישלם כדאמרי' דף קז: בממאנת בלותה ואכלה ועמדה ומיאנה וטעמא דמיאנה הא לא מיאנה משלם כך כתב רש"י ז"ל. אבל הרא"ה ז"ל כתב דעיקר חיובו של מלוה על הבעל הוא שכך תקנו חכמים שתהא האשה כשליח הבעל ללוות עליו דומיא דאלמנה שיפה כחה שתהא מוכרת שלא בבית דין ותהא אחריות על היתומים אף באשת איש תקנו שיכולה ללוות על נכסי הבעל ומיהו היכא דלית ליה לבעל היא חייבת שאף היא נשתעבדה לו אלו דבריו וכיון שהוא ז"ל מודה בכך ולא דמי לגמרי לאלמנה דזבינה דאחריותא איתמי ולא עליה כלל אף כשיש לו לבעל אין לנו שיהא עיקר שעבודו של מלוה על הבעל אלא על האשה הוא והיא תובעת לבעל כדברי רש"י ז"ל אי נמי כשאין נכסים לאשה יכול המלוה לתבוע לבעל מדר' נתן:

3 קי"ל כחנן דאמר אבד את מעותיו כדאמרי' בסמוך דף קט. ב' דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו. וכ' הרשב"א ז"ל בפ' אין בין המודר דף לג: דכי אמר חנן אבד את מעותיו דוקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכה"ג הוה ליה כפורע חובו של חבירו שהוא פטור לחנן כדאיתא בגמ' שם משום דמבריח ארי בעלמא הוא אבל פרנס סתם חוזר וגובה לפי שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה והויא לה כלותה ואכלה והביא ראיה דמפרנס סתם לא אמרי' במתנה קא יהיב ליה אלא לשם הלואה מיורד ב"מ דף קא. לשדה חברו ונטעה שלא ברשות דחייב בעל השדה לשלם ולא כל הימנו שיאמר במתנה נתת לי ועוד ראיה מדגרסי' בירושלמי בפרק איזהו נשך סוף הלכה א' חד בר נש אושאיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתיה א"ל הב לי דינרי א"ל הב לי אגר ביתי אתא עובדא קמי' ר' אבא בר זבינא א"ל וקים ליה ומריקו לי' מאי דהוה חמי למשרייא והכא ודאי בשהעמידו סתם בתוך ביתו מיירי ולא בשהעמידו בפירוש בשכר דא"כ לא הוה א"ל אידך הב לי כל דינראי דהוה ליה פרוע מה שהתנה עמו לתת לו בשכירותו וכן נמי ליכא למימר דמשום רבית קאמר דא"כ ה"ל למימר נכה לי אגר ביתי אלמא המשרה חבירו בתוך ביתו סתם לאו למתנה איכוון אלא לשכירות וכיון שכן המפרנס אשת חבירו סתם חוזר וגובה ממנו אלו דבריו ז"ל ולא נראו לי דנהי דהמהנה את חבירו סתם לאו לשם מתנה קא מכוין אפ"ה המפרנס אשת חבירו סתם לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי משום דנהי דלא בתורת מתנה קא עביד מיהו סתמא אדעתא דבעל נחת ולא אדעתא דידה שכבר הוא יודע שאין לאשה זו נכסים שיהא נפרע מהם אלא מבעלה ולא מסיק אדעתיה נמי שתתחייב היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו דלאו כולהו אינשי דינא גמירי אלא סתמא אדעתא דבעל נחית ומשום הכי נהי דבתורת מתנה לא קא עביד כדמוכח הנך ראיות דאייתי הרשב"א ז"ל אפ"ה לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי דמסתמא אדעתא דבעל קא עביד וסתמא דלישנא דמתני' הכי משמע:

4 גמ' תניא כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות. פשוטה היא ממה שכתבתי:

5 שוקל לו שקלו. שוקל בשבילו שקל שהי' חייב בכל שנה לקרבנות צבור:

6 ופורע לו חובו. אם חייב ממון לנושה מותר לזה שיפרענו בשבילו:

7 ומחזיר לו אבידתו. אם חמורו תועה מותר להשיבו:

8 ובמקום שוטלין שכר. על טורח השבתה תפול הניית שכר להקדש שהרי שניהם מודרים הנאה זה מזה כך כתב רש"י ז"ל ובפרק אין בין המודר כתבתיה בענין אחר:

9 מצוה קעביד. כלומר מצוה בעלמא קא עביד ואינו מהנהו לזה שאם לא שקל עליו לא הפסיד כלום שיש לו חלק בקרבנות:

10 דתנן תורמין. את הלשכה בג' קופות:

11 על האבוד. אע"פ ששלח שקלו ואבד:

12 ועל הגבוי. שעדיין לא הגיע כאן:

13 ועל העתיד לגבות. ואפי' לא גבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומה ובקרבנות אלא שחסר מצוה נמצאת שכר המצוה על הנותן:

14 משתרשי ליה. מרויחו:

15 חנן הוא. דאמר אבד את מעותיו זה שפרנס אשת חבירו ונתכוון לשם הלואה שישלם לו בעלה אבד את מעותיו ואין יכול לומר חובך פרעתי שלם לי והה"נ לכל חוב שעליו ועמד חבירו ופרעו וזה לא אמר לו הלוני אינו חייב לו כלום וכיון דאילו פרעיה לשם הלואה לאו הלואה היא כי פרעיה לשם מחילה לא יהיב ליה מידי:

16 ירושלמי הפורע שט"ח לחבירו כו' ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחול לי. אין זה כשיטת גמרתנו דאי הכי לא היינו צריכים להעמיד מתני' דנדרים כחנן דאפי' כבני כהנים גדולים הוה מצי לאוקומא לפי הירושלמי ואפי' הכי ילפינן מיניה דחנן אפי' במלוה שיש עליה משכון אמר דכיון דבירושלמי אמרינן בפשיטות דמודו ליה רבנן לחנן בהכי אלמא שמיע להו דחנן הכי אמר דנהי דלפום גמרא דילן בני כהנים גדולים לא מודו אפ"ה גמרינן מהירושל' דחנן אפי' במלוה שיש עליה משכון אמרה ובהא לא אשכחן איפכא בגמ' דילן זה נ"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפכ"ו מהל' מלוה ולוה ואמרי' בירושלמי הלכה ב' שאפי' כשהמלוה דוחקו עד שמראה שאין דעתו קרובה אצלו למחול את חובו אפ"ה פטור שאמרו נשמיענה מן הדא ושוקל לו שקלו ואם אינו שוקל עליו הרי ממשכנין אותו הדא אמרה אפי' בבעל חוב שהוא דוחק:

17 אלא בארנון ובגולגולת. אם פרע לו מס המוטל על קרקעו או על גולגלתו חייב האחר לפרעו שדין המלכות כך הוא:

18 חיליה דרב מהכא. שהיה מביא ראיה לדינו מזו:

19 ולא שמע מאי דא"ר יוחנן קנס קנסו בגזלן. כלומר דמדינא פטור הגזלן מלשלם דקרקע אינה נגזלת אלא קנס הוא שקנסוהו חכמים הילכך קי"ל כריב"ל:

20 מתני' נכסים מועטים. מפרשינן בפרק מי שמת דף קלט: שאין בהם פרנסת י"ב חדש לזכרים ולנקבות:

21 הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים. תקנת חכמים היא:

22 בשביל שאני זכר כו'. מפרשינן בגמרא כאן בשביל שאני זכר וראוי אני לירש בנכסים מרובים:

23 הפסדתי בנכסים מועטין. בתמיה ולית הלכתא כאדמון דסוגין בר"פ מי שמת דף קלט: ודף קמ. כרבנן:

24 מתני' והודה לו בקנקנים. רקים בלא שמן:

25 גמ' קנקנים לא טעין ליה. וכי הודה לו בקנקנים לאו הודאה היא:

26 כדים מלאים. כדים ושמן משמע:

27 עשרה כדי שמן. ולא א"ל מלאים:

28 יש בלשון הזה לשון קנקנים. דכיון דלא אמר מלא עשרה כדים ממש כדים מלאים משמע והוה ליה כטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם דקי"ל חייב ואע"ג דהא אוקמתא לא סלקא בגמרא הביאה הרי"ף ז"ל משום דלא אדחייא אלא כי היכי דלא תיהוי תיובתא דמ"ד טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן פטור ואנן קי"ל חייב והך סוגיין דהכא מיחלפא בסוגיא דשבועת הדיינים דהתם משמע דאפי' רבנן ס"ל דיש בלשון הזה לשון קנקנים אלא דפליגי בטענו חטים ושעורים והודה לו בא' מהם דאדמון סבר חייב ורבנן סברי פטור וקי"ל כאדמון כו':

29 ב' דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיו"ב. רש"י ז"ל פי' דכיו"ב דחנן היינו ריב"ז דאמר יפה אמר חנן וכיו"ב דאדמון ר"ג דאמר רואה אני דברי אדמון וה"ק ב' דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיו"ב דהיינו ריב"ז שהכריע כמותו ונקט בחנן כיו"ב משום אדמון וז' דברים שאמר אדמון יש מהן שהלכה כמותו וכיו"ב כלומר וכר"ג שהכריע כמותו ויש מהן שאין הלכה כמותו ולא כיו"ב כלומר שאם יש מכריע אחר כמותו במה שלא הכריע ר"ג כדבריו לא סמכינן עליה אבל הרי"ף מפרש דכיו"ב דחנן היינו פורע חובו של חבירו כיוצא בו דאדמון היינו הא דאמרינן בשבועת הדיינין טענו שור ושה וחמור והודה לו באחד מהן דקי"ל חייב: